פסק-דין בתיק ע"א 8315/11

השופטת א' חיות:

           ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' הנשיאה ה' גרסטל) מיום 9.10.2011 אשר דחה את תביעת המערערים למתן פסק דין הצהרתי וקבע כי המערערים הפרו הפרה יסודית את הסכם הפשרה בינם לבין המשיבים ועל כן בדין ביטלו המשיבים את חוזה המכר שנכרת בין הצדדים.

1.        ביום 1.6.2009 נחתם בין הצדדים חוזה מכר (להלן: החוזה) במסגרתו מכרו המשיבים (להלן גם: המוכרים) למערערים (להלן גם: הקונים) בית צמוד קרקע ברחוב ששת הימים 7 בראש העין (להלן: הבית) תמורת 800,000 ש"ח. הקונים שילמו על חשבון התמורה סך של 400,000 ש"ח וכשלושה שבועות לאחר חתימת החוזה אף נמסרה להם החזקה. את יתרת התשלום (400,000 ש"ח) היה על הקונים לשלם חודש ימים לאחר רישום הזכויות בבית על שם המוכרים. הקונים, שקיבלו כאמור חזקה בבית, החלו לשפצו אך לא שילמו את יתרת התמורה במועד שנקבע. בעקבות כך הגישו המוכרים תובענה לבית המשפט המחוזי בה עתרו למתן פסק דין הצהרתי הקובע כי הקונים הפרו את חוזה המכר הפרה יסודית וכי המוכרים זכאים לסעד של ביטול החוזה ולהשבה (להלן: התובענה הראשונה). ביום 30.3.2011 הגיעו הצדדים במסגרת התובענה הראשונה להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין (להלן: הסכם הפשרה), בו נקבע בין היתר כי בתוך שלושים ימים מיום חתימת ההסכם ישלמו הקונים למוכרים 300,000 ש"ח וכי יתרת החוב תופקד בנאמנות עד להעברת הזכויות בבית על שם הקונים. עוד נקבע בהסכם הפשרה כי אם לא יעלה בידי הקונים לקבל הלוואה מובטחת במשכנתא לצורך תשלום יתרת התמורה, יעמדו לרשותם 15 ימים נוספים לביצוע התשלום. סעיף 6 להסכם הפשרה קבע כי "היה ולא יבוצע התשלום [...], וזאת תוך 45 יום בתוספת ארכה של 14 יום, אזי יהיה החוזה בטל ומבוטל, והצדדים ישיבו אחד לאחר את אשר קיבלו על פי ובהתאם לדין, וכן יינתן צו לפינוי של הנכס כנגד המשיבים [המערערים כאן - א.ח.]".

           משהבינו הקונים שלא יעלה בידם לעמוד במועד בתשלום הקבוע בהסכם הפשרה, הם פנו למוכרים ביום 12.5.2011 בבקשה לקבל ארכה בת 12 ימים, שנענתה בחיוב. ביום 29.5.2011 שבו הקונים ופנו למוכרים בבקשת ארכה נוספת, וזו נדחתה על ידי המוכרים שהוסיפו כי נוכח אי עמידת הקונים בהסכם הפשרה ובהתאם לקבוע בו "החוזה בטל ומבוטל". המוכרים אף הגישו הודעה לבית המשפט במסגרת התובענה הראשונה בה ציינו את כניסתו לתוקף של סעיף 6 להסכם הפשרה מכוחו החוזה בטל. למרות מהלכי המוכרים, כמתואר לעיל, הודיעו להם הקונים ביום 26.6.2011 על קיומן של המחאות בנקאיות בסכומי היתרה, שתאריך פירעונן - 17.6.2011, ולמחרת היום הגישו הקונים לבית המשפט קמא את התובענה מושא הערעור בה עתרו לסעד הצהרתי הקובע כי לא הפרו את הסכם הפשרה הפרה יסודית וכי המוכרים אינם זכאים לבטל את חוזה המכר מכוח סעיף 6 להסכם הפשרה, כפי שעשו.

2.        בפסק דינו מיום 9.10.2011 דחה בית המשפט קמא את תובענת הקונים בקובעו כי האיחור בתשלום מצידם מהווה הפרה יסודית של הסכם הפשרה שזיכתה את המוכרים בביטולו וכי ביטול זה נעשה כדין, והורה למוכרים להשיב לידי הקונים את הכספים ששולמו להם עבור הבית. עוד קבע בית המשפט קמא כי הצו לפינויים של הקונים מן הבית ייכנס לתוקפו עם השבת כספים אלה. בית המשפט ציין כי מהוראות הסכם הפשרה עולה כי המועד האחרון לתשלום לאחר כל ארכה אפשרית לפי סעיף 6 להסכם הפשרה היה 28.5.2011, וכי הארכה המוסכמת בת 12 הימים החלה ביום 15.5.2011 והסתיימה ביום 27.5.2011. עוד קבע בית המשפט כי אפילו הייתה מתקבלת טענת הקונים כי יש למנות את 12 הימים בנוסף על 59 הימים שנקצבו לתשלום על פי הסכם הפשרה, המועד האחרון שבו היה על הקונים לשלם את יתרת התמורה הוא 9.6.2011. לפיכך קבע בית המשפט כי אפילו הייתה טענת הקונים בעניין זה מתקבלת, מדובר עדיין באיחור של 17 ימים לפחות וזאת בהינתן המועד בו הציעו לראשונה הקונים למוכרים להעביר להם את יתרת התמורה בהמחאות הנזכרות לעיל (26.6.2011). בית המשפט קבע כי איחור זה מהווה הפרה יסודית של ההסכם המצדיקה את ביטולו נוכח נוסחו המפורש של סעיף 6 להסכם הפשרה וכן נוכח ההפרות שהוגדרו יסודיות בחוזה המקורי. בית המשפט הוסיף ודחה את טענת הקונים כי יש לקרוא לתוך הסכם הפשרה סעיף לפיו איחור סביר בתשלום לא יהווה הפרה וציין כי מועדי התשלום עמדו בלב הסכם הפשרה. עוד דחה בית המשפט את טענת הקונים לפיה זכות הביטול כפופה להודעת ביטול כדין בקובעו כי לפי נוסחו של סעיף 6 הודעה כזו לא נדרשה, וכי משניתנה הודעת ביטול ביום 30.5.2011, יומיים לאחר המועד האחרון שבו היה על המערערים לשלם, ממילא אין ממש בטענה זו. לפיכך קבע בית המשפט כי החוזה בוטל כדין, בהתאם להוראות הסכם הפשרה ולעניין תוצאות הביטול קבע בית המשפט כי בהתאם להוראות סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: חוק התרופות) ועל פי סעיף 6 להסכם הפשרה, ביטול החוזה כפוף לחובת השבה, ולפיכך הורה למוכרים להשיב לקונים את כל הכספים ששולמו להם עד כה תמורת הבית ונתן צו נגד הקונים לפינוי הבית, שייכנס לתוקפו עם ביצוע ההשבה.

3.        מכאן הערעור בו טוענים הקונים כי שגה בית המשפט קמא בפירוש הסכם הפשרה והמועדים שנקצבו בו לתשלום. כמו כן מלינים הקונים על קביעתו של בית המשפט כי האיחור בתשלום היווה הפרה יסודית המקנה זכות ביטול ועל קביעתו כי הביטול נעשה כדין. לטענת הקונים שגה בית המשפט קמא בקובעו כי הארכה בת 12 הימים החלה ביום 15.5.2011 ולא ביום 28.5.2011 ובדחותו את טענתם כי היו יכולים להעמיד את התשלום כבר ביום 17.6.2011, מועד פירעון ההמחאות הבנקאיות. כמו כן טוענים הקונים כי שגה בית המשפט בדחותו את טענתם כי הצדדים לא התכוונו שאיחור קצר יהווה הפרה יסודית. לטענת הקונים הסירוב למתן הארכה הנוספת מנוגד לדין ולאופן שבו יש לפרש את הסכם הפשרה, כמו גם לאופן שבו היה נכתב לו היו הצדדים נושאים ונותנים על תנאיו. עוד טוענים הקונים כי מצבו הנפשי והבריאותי של המערער 1 בעת הרלוונטית היה קשה ובשל כך נבצר מהם לעמוד בהתחייבויותיהם על פי הסכם הפשרה. לפיכך טוענים הקונים כי המוכרים לא היו רשאים לבטל את החוזה בשל העיכוב האמור, שלטענתם לא עלה כדי הפרה יסודית, אלא שלכל היותר היה בו כדי לזכותם בריבית בגין האיחור, וכי הביטול שנעשה היה שלא כדין. כמו כן טוענים הקונים כי בית המשפט שגה בקובעו כי ביטול החוזה לא הצריך הודעת ביטול, שכן לטענתם החוק קובע חובה זו והצדדים לא שללו אותה בהסכם הפשרה. לעניין תוצאות הביטול טוענים הקונים כי אי מתן ארכה יגרום להם לנזק עצום שכן הם יאבדו את ביתם ואת שוויו, לא יוכלו להקים בית חדש, ויתקשו לגבות סכומים אלה מהמוכרים גם אם ייפסקו לטובתם כחלק מההשבה. הקונים מפנים בהקשר זה לסייג הצדק הקבוע בסעיף 3(4) לחוק התרופות וטוענים כי הוא נועד למקרים כגון זה וכי עקרון תום הלב מאפשר לבית המשפט להתערב ולמנוע את אכיפת הסכם הפשרה נוכח הנזק העצום שייגרם להם, לטענתם, בפרט בהשוואה למוכרים שלדבריהם לא הצביעו על נזק כלשהו שנגרם להם כתוצאה מהעיכוב. כמו כן טוענים הקונים כי אין לאפשר למוכרים לקבל לידם את הבית לאחר ההשבחה שביצעו בו הקונים מבלי לפצותם על כך ולטענתם הדבר עולה גם מנוסחו של סעיף 6 להסכם הפשרה.

4.        המוכרים סומכים ידיהם על פסק דינו של בית המשפט קמא. בפרט טוענים המוכרים כי בניגוד לטענת הקונים אין מדובר במתן הכשר לאיחור קצר בתשלום, אלא בארכה בת 29 ימים ולמצער בת 17 ימים, וכי טענת הקונים בעניין זה נטענת בסתירה לפניותיהם בבקשות הארכה. כמו כן טוענים המוכרים כי יש לדחות את טענת הקונים לפיה האיחור מצידם אינו מהווה הפרה יסודית המזכה בביטול החוזה או כי אין מקום לאכיפת הסכם הפשרה בנסיבות העניין. לטענת המוכרים המועדים המוסכמים עמדו בלב הסכם הפשרה, והתערבות בהם תרוקן אותו מתוכן ותחזיר על כנה את תביעתם המקורית לביטול החוזה, שנדונה בתובענה הראשונה, אשר הוגשה על ידם לכתחילה בשל אי תשלום יתרת התמורה במועד שהוסכם. עוד לעניין הסכם הפשרה מדגישים המוכרים כי ההסכם קבע במפורש כי הביטול ייכנס לתוקף מיד עם ההפרה, ולפיכך לטענתם לא היה צורך בהודעת ביטול. בנוסף טוענים המוכרים כי הם נהגו בהגינות ולפנים משורת הדין עם הקונים לאורך כל הדרך וכי בנסיבות שנוצרו אין לשמוע מפי הקונים כמפרים טענות של צדק ותום לב, מה גם שלטענת המוכרים יש להם שלוש ילדות קטנות המצפות לעבור לבית ראוי למגורים אותו התכוונו לבנות בשטח הקרקע הצמוד לבית וכי בשל המחלוקות עם הקונים הדבר נמנע מהם והם נאלצו להתגורר בשכירות.

5.        דין הערעור להידחות.

           פסק דינו המפורט והמנומק היטב של בית המשפט קמא אינו מצדיק התערבות שכן לא נפלה בו כל טעות משפטית, ממצאיו מעוגנים בראיות שהוצגו והמסקנות שהסיק בית המשפט נובעות מן הממצאים הללו ומבוססות כראוי. בית המשפט קמא פירט את מהלכי הצדדים לאחר חתימת הסכם הפשרה וקבע, בצדק, כי רק ביום 26.6.2011 הודיעו הקונים למוכרים על נכונותם לשלם בהמחאות הבנקאיות, כי במועד זה חלפו לפחות 17 ימים מן המועד האחרון לתשלום על פי הסכם הפשרה, גם אם מביאים בחשבון את כל הארכות האפשריות. קביעה זו הוליכה את בית המשפט קמא למסקנה המוצדקת כי הקונים הפרו את הסכם הפשרה הפרה יסודית, הן בשל חשיבותו של לוח הזמנים שנקבע בהסכם הפשרה, הן נוכח ההפרות היסודיות שנקבעו בחוזה המקורי. כפי שצוין בפסק הדין לא נדרשה במקרה דנן הודעת ביטול (אותה שלחו המוכרים בכל מקרה ביום 30.5.2011), וזאת נוכח הקביעה המפורשת לעניין זה בסעיף 6 להסכם הפשרה. לפיכך בצדק הוסיף בית המשפט ופסק כי החוזה בטל, וכי על הצדדים לקיים את חובת ההשבה המוטלת עליהם בסעיף 9(א) לחוק התרופות ובסעיף 6 להסכם הפשרה. כמו כן מקובלת עלי עמדתו של בית המשפט קמא לעניין ביצועה של ההשבה, שהייתה גם עמדתו של בית המשפט שדן בתובענה הראשונה (ראו ה"פ (מח' מרכז) 13885-01-10 אהרן נ' דוד (החלטות כב' השופט י' שינמן מיום 24.10.2011)), כי צו הפינוי נגד הקונים ייכנס לתוקף מיד עם השבת הסכומים שכבר שולמו עבור הבית. אכן, לא בלב קל יורה בית המשפט על פינוי משפחה מבית מגוריה אך נוכח ההפרות המתמשכות של החוזה גם לאחר ההליך המשפטי הקודם והסכם הפשרה שנחתם במסגרתו, אני סבורה כי אין מנוס מכך. לא נעלמה מעיניי טענת הקונים כי השקיעו סכומים ניכרים בשיפוץ הבית וטענות המוכרים מנגד לנזקים כלכליים שנגרמו להם בשל האיחור בתשלום. טענות אלה כרוכות בהצגת ראיות ואינן ניתנות לבירור ממצה במסגרת ההליך דנן. על כן, יש להניח כי בגינן יתנהל בין הצדדים הליך נפרד נוסף. אין לנו אלא להצר על כך שלמרות מאמצינו להביא את הצדדים להסדר כולל שיחסוך התדיינויות נוספות, הדבר לא צלח. אך משכך אירע, נראה כי קיומו של הליך נוסף הוא בלתי נמנע.

6.        סוף דבר - אציע לחבריי לאמץ את ממצאיו ואת מסקנותיו של בית המשפט קמא מנימוקיו ולהורות על דחיית הערעור לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. עוד אציע כי המערערים ישלמו למשיבים שכר טרחת עורך-דין בערעור בסך 25,000 ש"ח.

                                                                             ש ו פ ט ת

השופט ע' פוגלמן:

           אני מסכים.

                                                                             ש ו פ ט

השופט י' עמית:

           אני מסכים.

                                                                             ש ו פ ט

           הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות.

           ניתן היום, ט"ז בשבט התשע"ג (‏27.1.2013).